צרו עימנו קשר | מפת האתר
פורטל חיות מחמד - כלבים  חתולים סוסים  ציפורים ועוד...
 
 >> מאמרים עמוד הבית

סקירת ספרים

כולנו יוצאים מגדרנו \ מאת: קארן ג'וי פאולר כולנו יוצאים מגדרנו \ מאת: קארן ג'וי פאולר
15/08/2016 מאת נעמה הראל
תרגום: אביגיל בורשטיין הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2015 , 300 עמודים

כולנו יוצאים מגדרנו הוא הרומן השישי של הסופרת האמריקאית קארן ג'וי פאולר, שפרסמה גם מספר קובצי סיפורים קצרים ונובלות, והשני — אחרי מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן — שתורגם לעברית. הרומן מחולק לשישה חלקים, שכל אחד מהם נפתח בציטוט מ'דין וחשבון לאקדמיה' של פרנץ קפקא (1917). סיפורו הקצר של קפקא הוא מונולוג של קוף שנלכד באפריקה והובא לאירופה, וכדי להימלט מהגורל האכזרי הצפוי לו בשבי הוא מחליט להפוך לאדם. במידה רבה אפשר לקרוא את סיפורה של רוזמרי, גיבורת כולנו יוצאים מגדרנו, כמונולוג מקביל. אמנם בניגוד לפטר האדום, גיבור סיפורו של קפקא, רוזמרי לא נולדה קופה, אלא תינוקת אנושית רגילה, אבל במלאות לה חודש ימים אימצה משפחתה, כחלק מניסוי מדעי, גורת שימפנזה בשם פרן, וזו גדלה כאחותה התאומה לכל דבר.

פרט זה נחשף לקוראים רק באמצע החלק השני של הרומן. עד אז סיפורה של רוזמרי, שנפתח בשנת 1996 , בהיותה סטודנטית בת 22 , נראה כסיפור סטנדרטי למדי על משפחה אמריקאית לא מתפקדת. רוזמרי יודעת שהשהיית המידע הזה במשך יותר משמונים עמודים מוליכה שולל את קוראיה, וכך היא מסבירה את שיקוליה:

"להגנתי אומר שהיו לי סיבות משלי. בשמונה-עשרה שנותי הראשונות הגדירה אותי העובדה שגדלתי עם שימפנזה. הייתי צריכה לעבור לצד השני של הארץ כדי להשאיר את העובדה הזאת מאחורי. זה לעולם לא יהיה הדבר הראשון שאספר על עצמי. אבל מה שהרבה הרבה יותר חשוב זה שרציתי לבחון את ההרגשה. ברגע שאני מספרת לכם שפרן היתה שימפנזה, אתם מפסיקים לחשוב עליה כעל אחותי. במקום זה אתם מתחילים לחשוב שאהבנו אותה כאילו היא היתה מין חיית מחמד" (עמ' 83).

הסיפור אמנם בדיוני, אולם ניסויים שבהם גודלה שימפנזה במשפחה אנושית נערכו במציאות, וחלקם — כגון סיפור חייהם של נים צ'ימסקי ושל ואשו — אף סוקרו בהרחבה והם מוכרים היטב גם מחוץ לקהילייה המדעית. פאולר, דרך קולה של רוזמרי, מתייחסת אליהם בהרחבה. מטרתם של ניסויים היסטוריים אלה, אשר התחילו בשנות השלושים של המאה ה 20- והגיעו לשיאם בשנות השבעים, הייתה להכריע בין טבע לתרבות: האם השימפנזה, שכה קרוב אלינו גנטית, יהפוך לאדם אם רק נגדל אותו ככזה? אף שהניסיון ללמד שימפנזים שפת סימנים אנושית הוכתר בהצלחה חלקית בלבד, נמצא כי שימפנזים שגדלו כחלק ממשפחה אנושית פיתחו תפיסה עצמית של בני אדם.

הרומן מתחקה אחר גורלה העגום של פרן, אשר כמו בניסויים ההיסטוריים המוכרים, לאחר שהיא נלקחה ממשפחתה האנושית, נכלאה במעבדה והתקשתה לחיות עם בני מינה. באיחור של 17 שנה רוזמרי מגלה מה עלה בגורלה של אחותה האהובה, שיום אחד, במלאות להן חמש שנים, פרן נקרעה מהבית ומחיי המשפחה לבלי שוב. סיפורה הטרגי של פרן הוא משני בסיפור. העלילה מתרכזת ברוזמרי ובאופן שהניסוי השפיע עליה, וכפי שהיא מעידה במבט לאחור:

"העובדה שהיה לזה גם צד הפוך, צד הפוך שכמו נולד לכתבה בצהובון, היתה בלתי נמנעת אך לא זכתה להכרה. השאלה שאבא שלי שאל, לטענתו, היתה: האם פרן מסוגלת ללמוד לדבר עם בני אדם? ואילו השאלה שאבא שלי סירב להודות שהוא שואל היתה: האם רוזמרי יכולה ללמוד לדבר עם שימפנזים" (עמ' 106-105).

ואכן, לא רק חייה של פרן עוצבו על ידי הניסוי השנוי במחלוקת, אלא גם חייה של רוזמרי. העובדה שבחמש שנותיה הראשונות גדלה עם אחות תאומה שהיא שימפנזה, ואז הופרדה ממנה ללא כל הסבר, השפיעה עמוקות על רוזמרי, שנתפסה על ידי הסביבה, ולעתים אף על ידי עצמה, כ'ילדת קוף':

"בחורף אחרי שפרן נעלמה, באיחור של חצי סמסטר אחרי תחילת השנה — עקב המהומה ששררה בבית — התחלתי ללכת לגן. שם קראו לי הילדים האחרים ילדת קוף, ולפעמים סתם קוף. היה בי משהו שונה, אולי בתנועות, בהבעות, או בתנועות העיניים, וללא ספק בכל מה שאמרתי ]...[ הנה כמה דברים שאמא שלי עבדה איתי עליהם לפני ששלחה אותי לבית הספר: ׳לשבת זקופה. לא לנופף בידיים כשאני מדברת. לא לתחוב אצבעות לפה או לשיער של מישהו אחר. לא לנשוך אף אחד, לעולם. לא משנה עד כמה המצב מצדיק את זה. להרגיע את ההתלהבות מאוכל טעים, ולא לנעוץ מבט בקאפקייקס של מישהו אחר. לא לקפוץ על השולחנות והכיסאות בזמן משחק׳. זכרתי את הדברים, רוב הזמן. אבל הצלחותיך לעולם אינן נחשבות כמו כישלונותיך ]...[ אבל בעיקר, למדתי ששונה זה שונה. יכולתי לשנות את מה שעשיתי; יכולתי לשנות את מה שלא עשיתי. אבל זה לא שינה את מה שהייתי ביסודי, לא בדיוק בן-אדם, ילדת קוף של צהובונים. קיוויתי שפרן מצליחה בקרב בני המין שלה יותר מכפי שאני הצלחתי בקרב בני המין שלי" (עמ' 109-107).

רוב הרומן מסופר מנקודת המבט של רוזמרי בת ה 22- , שאף שבילתה את רוב חייה במנותק מפרן, השפעתה של תאומתה השימפנזית ניכרת בה. על כן רוב חייה היא נאבקת בשונותה, ואף מסתירה מחבריה ללימודים את סיפור חייה הייחודי. כשאחת מחברותיה ללימודים אומרת לה שיש לה מזל שהיא כל כך נורמלית, רוזמרי מרגישה תחושת ניצחון:

"איזה תכסיס! איזה ניצחון. ככל הנראה מחקתי את כל הרמזים הקטנים, כל ענייני המרחב האישי, מרחק מבין השיח, הבעות פנים, אוצר מילים. ככל הנראה כל מה שצריך לעשות כדי להיחשב נורמלי זה לא להציג הוכחות להפך. התוכנית לעבור לצד השני של הארץ ולעולם לא לדבר עם אף אחד אחר, עבדה כמו קסם" (עמ' 138).

מגיל חמש ועד היותה בת 22 רוזמרי מדחיקה את חלקה של פרן בחייה. היא מנסה לא לחשוב עליה או להיזכר בה, אין היא שואלת היכן היא היום, והיא מנסה לטשטש את עקבות ההשפעה השימפנזית עליה. כל זה משתנה כשלואל, אחיה הגדול של רוזמרי, שאותו לא פגשה כעשר שנים, מבקר אותה במפתיע. לואל עזב את הבית וניתק מגע עם בני המשפחה לאחר שגילה מה עלה בגורלה של פרן. בניגוד לסיפור שסיפרו להם הוריהם, ולפיו פרן נמצאת בחווה, מתברר שהיא כלואה בכלוב במעבדה בדרום דקוטה. לואל מצטרף לחזית לשחרור החיות (ALF) כדי לשחרר את אחותו פרן, ואף מבצע פעולות שחרור של בעלי חיים לא-אנושיים אחרים, שבעטיין הוא מבוקש על ידי האף-בי-איי. המפגש המחודש עם לואל מחזיר את רוזמרי לאחור, ופותח את תיבת הפנדורה, שכל חייה היא התאמצה להשאיר סגורה. בעקבות המפגש עם אחיה רוזמרי מחליטה להתמודד עם עברה ועם מי שהיא גדלה להיות: 'ילדת קוף', ישות היברידית, הכוללת מרכיבים אנושיים וקופיים כאחד. אם במבט ראשון היה נראה שהציטוטים מ'דין וחשבון לאקדמיה' התייחסו לפרן — שבדומה לפטר האדום, גיבור סיפורו של קפקא, היא קופה שעברה תהליך חברות אנושי — הרי ככל שמתקדמים בקריאת הסיפור מתבהרים קווי הדמיון בין גיבורו הקופי של קפקא ובין רוזמרי: שניהם נמצאים במאבק מתמיד ברכיבים הקופיים שבהתנהגותם כדי להתקבל כשווים בחברה האנושית.




 
חזרה למעלה לדף הבית שלח לחבר
למעלה דף הבית שלח לחבר גרסת הדפסה
animal@tauex.tau.ac.il רמת-אביב 69978 ת"א פקס 03-6406155 טלפון 03-6406671 "חיות וחברה" - היחידה לחקר יחסי גומלין בין אנשים לבעלי חיים
כל הזכויות שמורות ליחידת חיות וחברה - תשס"ח 2007 ארינט בע"מ - פתרונות אינטרנט מתקדמים