צרו עימנו קשר | מפת האתר
פורטל חיות מחמד - כלבים  חתולים סוסים  ציפורים ועוד...
 
 >> מאמרים עמוד הבית

סקירת ספרים

What Animals Teach Us about Politics What Animals Teach Us about Politics
20/04/2016 מאת Brian Massumi
Duke University Press, 2014, 152 pages

יואב קני, עמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב והעורך הראשי של מפתח – כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.

מאז ספרו של פיטר סינגר שחרור בעלי החיים (1975) העיסוק ההולך ומתרחב בבעלי חיים בפקולטות למדעי הרוח והחברה אינו יכול להיות מובן במנותק מסוגיות פוליטיות הנוגעות לזכויותיהם, לרווחתם ולמעמדם המשפטי של בעלי החיים. ואולם מבחינה מושגית, המחשבה הפוליטית המודרנית על בעלי חיים היא אנתרופוצנטרית ביסודה: היא נשענת על ההנגדה ההובסיאנית בין המצב האזרחי-פוליטי הרציונלי ובין המצב הטבעי-חייתי האינסטינקטיבי, ולפיכך מושגיה משקפים אינטרסים ותכליות רציונליים ואנושיים בלבד. על כן, כל עוד הפוליטיקה מובנת כעניין אנושי בלבד, הניסיון לספק תימוכין פילוסופיים לקריאה לשחרר את בעלי החיים ולהעניק להם זכויות כרוך במעקש מושגי שקשה לפרק או לעקוף.

בלי להמעיט מחשיבותו של האקטיביזם הפוליטי למען זכויותיהם של בעלי החיים ומהשפעתו הניכרת והברוכה על רווחתם, נראה שכדי לשנות את יחסי הכוח והשליטה בין האדם ובין יתר בעלי החיים יש צורך בפירוק התשתית הפילוסופית האנתרופוצנטרית שעליה נשען ההיגיון הפוליטי העכשווי. בעשורים האחרונים נעשו ניסיונות להיענות לאתגר הזה במסגרת שיח ששילב בין הגות פוליטית אירופית פוסט-ליברלית ובין השיח הביקורתי שזכה לכינוי 'פוסט-הומניזם' (1). השילוב הזה מקורי ונועז גם מן הבחינה התיאורטית וגם מן הבחינה הסגנונית, ואחד מביטוייו העכשוויים הבולטים ביותר הוא ספרו של בריאן מאסומי, מה בעלי חיים מלמדים אותנו על פוליטיקה.

ייחודו של הספר לא יפתיע את מי שמכיר את עבודתו של מאסומי. אחרי שהחל את דרכו הפילוסופית לפני יותר משלושה עשורים, עם תרגום כתביהם של הוגים פוסט-מודרניים ופוסט-סטרוקטורליסטיים צרפתים מרכזיים, פיתח מאסומי גישה מחקרית ייחודית בפילוסופיה הביקורתית, בתיאוריה של אמנות עכשווית ומדיה חדשים, במחשבה האקולוגית, בתיאוריית האפקט (affect) ובפסיכואנליזה. אף שזוהי ההתייחסות הישירה הראשונה של מאסומי לשאלת החייתיות, ובניגוד לטון הספקני והמהורהר המאפיין כתיבה פילוסופית ספקולטיבית, כותרת ספרו אינה שואלת אם חיות מלמדות אותנו על פוליטיקה ואינה תוהה כיצד הן עושות זאת, אלא קובעת שישנו דבר מה פוליטי שהחיות מלמדות אותנו.

הקביעה הזאת מתבררת כנועזת במיוחד כשנוכחים לדעת שהספר אינו מציג ולו דיון שיטתי אחד בהגותם של פילוסופים פוליטיים ליברלים או ביקורתיים, היסטוריים או עכשוויים. מההיבט האקדמי מדובר לכאורה במחדל או ברשלנות, אך מכיוון שברור שיש כאן כוונת מכוון, אפשר להסיק שמבחינת מאסומי הפרקטיקה המחקרית המקובלת הזאת היא חלק מהבעיה. בהתאם לכך מאסומי אמנם עומד בהבטחה שמשתמעת מכותרת הספר ומסביר מה בעלי חיים מלמדים אותנו על פוליטיקה, אך ההגדרות שלו ל'בעל חיים' ול'פוליטיקה' נבדלות מההגדרות המקובלות, הנגועות באנתרופוצנטריות של מחשבת המערב.

גם מבחינה סגנונית וצורנית מאסומי חורג מהמבנה הטקסטואלי המקובל: הספר אינו כולל הקדמה או סיכום ואינו מחולק לפרקים לפי נושאים, אלא מורכב ממסה מרכזית ומשלוש 'תוספות', שכל אחת מהן מבהירה טיעון מרכזי בדיון או מקשרת אותו לתחומי חקירה ומחשבה משלימים. המבנה הזה יוצר תחושה שהדיון על הקשר שבין החייתי לפוליטי הוא רק שלב נוסף בשיחה מתמשכת בין מאסומי לבין קוראיו הקבועים, דבר שעלול להרתיע ואף לעורר התנגדות למה שנדמה לפעמים כמועדון סגור של יודעי ח"ן. עם זאת, הצלילה הישירה ללבו של הטיעון מאפשרת לקוראת שנפגשת כאן עם מאסומי לראשונה להשיל מעליה, כבר בעמודים הראשונים של הספר, הנחות מוקדמות בנוגע לקשר בין בעלי חיים וקיום פוליטי.

המסה המרכזית של הספר מוקדשת לחשיבה מחדש על האינסטינקט. על פי המסורת הקרטזיאנית, האינסטינקט החייתי, בשונה מהמחשבה האנושית, הוא תגובה מכניסטית שהופכת את בעלי החיים ל'אוטומטים'. מאסומי, לעומת זאת, טוען שהתגובה האינסטינקטיבית, אף שהיא מיידית, היא 'אינטואיציה נחווית' (עמ' 32-31), כלומר היא ביטוי יצירתי וספונטני של הכרעה ועיבוד קוגניטיביים שמתקיימים ברמה הגופנית שקודמת לכל הבחנה בין האנושי לחייתי. להמחשת הטענה מאסומי מנתח באריכות דוגמה הלקוחה מעבודתו של האנתרופולוג והאתולוג גרגורי בייטסון: כששני גורי זאב משחקים זה עם זה ומדמים קרב אמיתי בין זאבים בוגרים, המחווה המשחקית של הנגיסה (nip) אמנם מובחנת מהפעולה האגרסיבית של הנשיכה (bite), אך היא גם חייבת לחקות אותה באופן מוצלח כדי שהמשחק ישיג את מטרתו האבולוציונית: להכשיר את הגורים לחיי בגרות. כיצד גורי הזאבים יודעים היכן עובר הגבול בין נגיסה לנשיכה, בין משחק לקרב? לטענת מאסומי, אי אפשר לדעת זאת משום שההשתעשעות והתוקפנות מתקיימות בו בזמן ומגדירות זו את זו במה שהוא מכנה 'הכלה הדדית'. לטענתו, צורת המשחק הזו היא הבסיס ליצירת פרדיגמה פוליטית שאינה אנתרופוצנטרית.

על בסיס ההתנהגות החברתית הזו של בעלי החיים ועל סמך מחקרים בביולוגיה אבולוציונית, באתולוגיה, בתיאוריית מערכות ובפנומנולוגיה, מאסומי גיבש תפיסה 'אתית-אסתטית' של המעשה הפוליטי. לשיטתו, המשחק הפוליטי איננו משחק סכום אפס דיכוטומי, ועל כן אין לבחון אותו מבעד לפריזמה הפרגמטית הקרה של תחשיבי תועלת ומאבקי כוח שמסתיימים בניצחון של אחד ובהפסד של אחר, אלא לאור ההכלה ההדדית שנוכחת בבסיסו של הקיום המשותף של בעלי החיים, אנושיים ולא-אנושיים כאחד.

התוספת הראשונה למסה המרכזית מוקדשת לבחינת הדמיון והשוני בין ההכלה ההדדית של המשחק החייתי ובין האופן שבו הפילוסוף ז׳יל דלז והפסיכואנליסט פליקס גוואטרי ניסחו יחד את ביקורתם על התפיסה המהותנית של הסובייקט האנושי באמצעות רעיון ה'היעשות-חיה' (devenir-animal) של האדם. השניים פיתחו את הרעיון בעיקר דרך חקירות ספרותיות, ועל כן מאסומי בוחן את מעשה הכתיבה, לרבות כתיבתו שלו, כמעשה חייתי ומשחקי שמגלם את רעיון ההכלה ההדדית. לטענתו, ההתעקשות של דלז וגוואטרי שההיעשות אינה מטאפורית או אלגורית, אלא עוסקת בישויות ממשיות, מחייבת פתיחות בין-מינית מלאה או "סימפטיה חייתית אוניברסלית" (עמ' 63), שבמסגרתה "כל דבר מקבל על עצמו ערך קולקטיבי" ולכן "כל דבר [הוא] פוליטי" (עמ' 57-56).

בתוספת השנייה מאסומי מנתח את זירת גן החיות כפרדיגמה של יחסי אדם-חיה היררכיים, שכנגדה הוא מעמיד את נוסחת הפוליטיקה החייתית שלו. בראש ובראשונה הוא רואה בגן החיות מרחב ששולטת בו באופן ברור ומפורש האפיסטמולוגיה האנתרופוצנטרית, שלפיה בעלי החיים הם יצורים טבעיים 'ניטרלים' שאפשר להפרידם זה מזה באופן כוחני ואדנותי בהתאם לצורכי מדע, בידור וכלכלה; שנית, בכך שהוא מרדד את בעלי החיים לכדי אובייקטים זואולוגיים משוללי כל זכות או ערך מוסרי, גן החיות מנציח את הדרתם מהספירה הפוליטית בכללותה. עם זאת, לטענת מאסומי, דווקא הסיטואציה הנצלנית והכוחנית הזאת מצמיחה יסוד לאופטימיות ולתקווה, שכן גם בה אפשרי לפעור חרכים של משחקיות והכלה הדדית. אחת הדוגמאות לכך היא האופן שבו ילדים מתקשרים עם בעלי החיים בגן החיות ומחקים אותם. הפתיחות והיצירתיות שמאפיינות את ה'היעשות-חיה' הילדותית והאד-הוקית הזו הן שמבססות קשרי אדם-חיה עתידיים שוויוניים ופתוחים (עמ' 86-82).

התוספת השלישית והאחרונה מציגה שש תזות על בעל החיים שיש להימנע מהן. המסקנה העיקרית שעולה מן הרשימה היא שהמוקד האפיסטמולוגי והאונטולוגי של החיים איננו סובייקט מוגדר מראש שפועל בעולם, אלא תנועה אין-סופית של פעילות אוניברסלית וחופשית שאינה מקובעת למקור או לשחקן אחד כלשהו. לטענת מאסומי, הפתיחות הזאת מרחיבה את ההכלה ההדדית של החייתיות, החיים והתודעה, כמו גם של האינסטינקט, האינטואיציה והספונטניות (עמ' 95), משום שהיא מכירה בכך שהחיים אינם משהו אינדיבידואלי ונפרד, אלא טרנס-אינדיבידואלי ומשותף. במסגרת מושגית כזאת מאפייני זהותם של השותפים הפוליטיים הפוטנציאלים שלנו, לרבות המין הזואולוגי שהם משתייכים אליו, לעולם אינם משהו שנקבע מראש או משהו שחלים עליו כללי מיון וסיווג הכרחיים וקבועים כלשהם.

לצד השבחים שהספר ראוי להם, אי אפשר להתעלם מכמה חורים באריג הססגוני שמאסומי טווה. בראש ובראשונה, קשה להבין כיצד תזה חייתית-פוליטית כה מפותחת, שבמקומות שונים אף מתייחסת באופן מפורש ל'בעל החיים הפוליטי', מתעלמת מהמחשבה הפוליטית של אריסטו. המהלך של מאסומי הוא אמנם פוסט-מודרני, אך רבים מרעיונותיו מזכירים את התפיסה האריסטוטלית, והיו יכולים להסתייע בה, ובעיקר בכתבים הביולוגיים המוקדמים של אריסטו, שם כל בעלי החיים המשתפים פעולה באופן יצירתי מוגדרים כפוליטיים. כמו כן מאסומי אינו מבחין בין 'פוליטיקה' (politics) לבין 'הפוליטי' (the political), ואף מעדיף את המונח 'פוליטיקה', שהאסוציאציה השגורה שלו היא ממשל פרלמנטרי אנושי, אף שנדמה שהמונח השני המופשט והרחב יותר הולם יותר בהקשר של הספר. לבסוף, ראוי לציין ששתי הסוגיות הללו קיבלו מענה הולם כעשור לפני ספרו של מאסומי בסמינר "החיה והריבון" של ז'אק דרידה, ובאופן כללי נדמה שמאסומי היה יוצא נשכר אם היה מוסיף את דרידה לבני השיח העכשוויים המוצגים בספר.

בסיכומו של דבר זהו ספר חשוב ופורץ דרך שתורם באופן משמעותי לקידומה של המחשבה על הפוליטי אל מעבר לגבולותיו של האנושי ומבסס את התובנה שהמושגים 'חייתי' ו'פוליטי' אינם יכולים להגיע לפיתוח מלא ומוצלח בלי ההכרה ביחסי התלות, ההפריה, הביקורת וההכלה ההדדיים שמתקיימים ביניהם.

(1) לדוגמאות בולטות ראו: Donna Haraway, When Species Meet (Minneapolis: University of Minnesota Press, 2007); Jacques Derrida, The Beast & the Sovereign vols. 1 and 2, translated by Geoffrey Bennington (Chicago and London: University of Chicago Press, 2009, 2011); Cary Wolfe, Before the Law: Humans and Other Animals in a Biopolitical Frame (Chicago and London: The University of Chicago Press, 2013).




 
חזרה למעלה לדף הבית שלח לחבר
למעלה דף הבית שלח לחבר גרסת הדפסה
animal@tauex.tau.ac.il רמת-אביב 69978 ת"א פקס 03-6406155 טלפון 03-6406671 "חיות וחברה" - היחידה לחקר יחסי גומלין בין אנשים לבעלי חיים
כל הזכויות שמורות ליחידת חיות וחברה - תשס"ח 2007 ארינט בע"מ - פתרונות אינטרנט מתקדמים